התעללות בבעלי חיים בראי המשפט

בשנת 1994 חוקק חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד 1994. (להלן: "חוק צב"ח"). החוק נתן ביטוי להתייחסות המחמירה של המחוקק והציבור לתופעת ההתעללות וההתאכזרות כלפי בעלי חיים וזאת באמצעות חיקוק חוק אשר יוחד לעניין זה והחמרת הענישה על עברות אלו מחודש מאסר לשנת מאסר (העובר על הוראות 2א', 3 ו 4 לחוק) או לעד 3 שנות מאסר (לעובר על סעיף 2 לחוק).

החוק ביטל את סעיף 495 לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין") אשר הטיל כאמור עונש של חודש מאסר בגין התאכזרות כלפי בעלי חיים ואולם השאיר על כנו את סעיף 451 לחוק העונשין - היזק לבעל חיים- המטיל עונש של עד שלוש שנות מאסר על "ההורג חיה הניתנת להיגנב או חובל בה, פוצעה או מפעיל עליה רעל, במזיד ושלא כדין..."

חוק צב"ח קובע הן איסור מסגרת,האוסר לצער בעל חיים, באמצעות עינוי ו/או התאכזרות ו/או התעללות, כאמור בסעיף 2(א) לחוק [להלן: " סעיף 2 (א)"]. והן סעיפים פרטיקולרים כדוגמת: איסור על שיסוי בעל חיים באחר, איסור על ארגון קרבות בין בעלי החיים, איסור על חיתוך ברקמה החיה למטרות נוי, איסור נטישה, איסור עקירת ציפורניים לחתולים, איסור העבדה עקב מצב גופני או עד כדי אפיסת כוחות, איסור הרעלה [אלא אם מדובר בגורם (על פי הפסיקה רק גורם רשותי), אשר קיבל היתר מהממונה על השירותים הווטרינרים מטעם משרד החקלאות לעשות כן].

סעיף 2(א) לחוק צב"ח קובע כדלהלן: "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי". הסעיף כאמור אוסר לצער בעלי חיים אך מעצם היותו סעיף סל, אינו מגדיר מהו המונח סבל ומהם היסודות אשר יוצרים את האיסור המופיע בסעיף.

בהליך רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר פ"ד נא(3) 832. נידונה בקשת רשות ערעור אזרחי, ,שהגישה עמותת "תנו לחיות לחיות" נגד "מפעלי נופש חמת גדר" ומפעיליהם. מהות בקשת רשות הערעור (שנידונה בפועל כאילו הוגש בה ערעור הלכה למעשה) היתה להשיב על כנו צו מניעה, שניתן בבית משפט השלום בהתאם להוראת סעיף 17א(ד) לחוק צב"ח, האוסר לערוך מופע "האבקות" בין אדם לתנין לקהל האורחים המגיע לנפוש ב"חמת גדר", לאחר שבוטל בבית המשפט המחוזי.

כבוד שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, כתוארו דאז, לא הסתפק במתן החלטה בתיק הקונקרטי שהובא לפתחו והתגייס למלאכת באור החוק ולהתווית 3 היסודות המשותפים לשלושת האיסורים (עינוי ו/או התאכזרות ו/או התעללות) המופיעים בסעיף 2(א) לחוק צב"ח (החוק נחקק 3 שנים קודם לכן ולא זכה עד אז להתייחסות נאותה) והם: יסוד נפשי – מודעות נקבע שהמודעות צריכה להיות "...לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה..." כלשון סעיף 20(א) לחוק העונשין. היסוד העובדתי - סבלו הפיזי או הנפשי של בעל החיים. הובהר כי "די בכאב או בסבל – לאו דווקא בדרגה גבוהה במיוחד" על מנת שהפגיעה תחסה בצילו של היסוד השני והיסוד המשפטי - הנורמטיבי - הצידוק הנדרש למעשה המורכב ממספר מסננות שהעקריות שבהן הינן מבחן התכלית ומבחן השקילות: תכלית המעשה – הינו מבחן השאוב מפסקת ההגבלה המצויה בחוקי היסוד. נקבע כי על התכלית לשקף ערך חברתי מוסכם. מבחן השקילות - בעניין דנן אינו יוצא מנקודת הנחה שיוונית. לדידו של בית המשפט במקום בו יימצא כי התכלית והאמצעים להגשמת התכלית הינם ראויים דיים (משקפים ערך חברתי שיש סביבו קונצנזוס) , הרי שממצא זה לכשעצמו וטרם שקילתו מול יסוד הסבל שנבדק במבחן השני, יטה את הכף בהתאם לחשיבות התכלית, לטובת האינטרס האנושי בשמו נעשית הפגיעה בבעלי חיים והמשקל שינתן למידת הסבל ומשכו תידון בפריזמת כובד המשקל שניתן זה מכבר לאינטרסים האנושיים.

אם כן, אין בהלכה זו משום חידוש סנסציוני או מתיחת גבולות איסור הפגיעה המותרת בבעלי חיים אלא תחימת גבולות דיכוטומית וברורה בין גרימת סבל "מותר" מקום בו התכלית והאמצעים להשגתה ראויים לבין גרימת סבל שאינו מותר למשל התעללות גרידא או גרימת סבל לשם מטרות שאין בצידן ערך חברתי מובהק כגון בידור.

לאחר הנחת הקונסטרוקציה לפירושו של סעיף 2(א) לחוק, ניגש חשין לבחון את המקרה הקונקרטי נשוא הבקשה ומצא כי הפעולות הנעשות במסגרת המאבק בינהן משיכת ראשו של התנין כלפי מעלה ,היפוך התנין על גבו והפעלת לחץ על לסתו של התנין גורמות סבל לתנין שאינו בגדר זוטות וקבע שסבל זה מהווה התעללות הואיל ותכליתו של המופע הינה תכלית מסחרית גרידא, המאבק הנעשה במסגרתו הינו בלתי מוסרי וחינוכי, נעדר הגינות וגורם השפלה לתנין ולפיכך התכלית אינה מצדיקה את המעשים שהאדם עושה בתנין. לדעת השופט חשין הצטרפה דעת השופטים ת' אור ו י' טירקל.

הלכה זו הינה ההלכה המצוטטת ביותר בהכרעות הדין השונות בהן הואשמו נאשמים בעברה של איסור התעללות בניגוד לסעיף 2 (א) לחוק וזאת הן משום שהשופטים היושבים בדין משתמשים ביסודות המתווים בהלכה זו בבואם לבחון האם נתקיימו יסודות העברה המיוחסים לנאשמים בכתב האישום והן משום שהמילים מלאות החמלה אשר מיטיבות לבטא את המשמעות הערכית המוסרית מרחיקת לכת, המצויה בבסיסו של האיסור לצער בעלי חיים, מהוות נר לרגלי השופטים הבאים להכריע בענין זה.

מה חבל שרובם של גזרי הדין הניתנים בתיקים מסוג זה, אינם משקפים ולו במקצת את חומרת המעשים המיוחסת לנאשמים, על ידי אותם שופטים עצמם בהכרעת הדין. דוגמאות ישנן למכביר ואולם מפאת קוצר היריעה אסתפק במתן 3 דוגמאות כדלהלן:

בפ 001249/07 מ"י נ' רפאל ארמה (שלום חיפה) הורשע הנאשם על פי הודאתו בעברה של איסור התעללות לפי סעיף 2(א) ו17 לחוק צער בעלי חיים והיזק לבעל חיים לפי סעיף 451 לחוק העונשין, לאחר שהאחרון בעט והיכה עם פנס בראשו של כלב משוטט שהיה ליד חנותו ברחוב הרצל בחיפה. כתוצאה מכך נפגע הכלב בראשו ומת כעבור שעתיים. בית המשפט גזר על הנאשם 6 חודשי מאסר אשר ירוצו במסגרת עבודות שירות בבית חולים רמב"ם בחיפה.

בת"פ 4282-07 (שלום ת"א) הורשע הנאשם בתקיפת בת זוגתו ולגרימת מותו של אחד מהכלבים שהיה בבעלותה, לאחר שהנאשם השליכוהו מחלון דירתם. בית משפט השלום השית על הנאשם 11 חודשי מאסר על תנאי קנס ופיצוי לבת הזוג. בערעור שהגישה מ"י בנוגע לקולת העונש בהליך עפ"ג 30810-07-11, קבע המותב (נשיאת בית המשפט המחוזי בת"א דבורה ברלינר, השופט ג'ורג' קרא והשופטת מרים סוקולוב) כי " אכן, מדובר בהתעללות של ממש בכלב. מה לך התעללות גדולה יותר ומשמעותית יותר מאשר השלכתו ממרפסת הקומה השניה?" וכן "כפי שציין גם בא-כוח המדינה, המרחק בין אלימות נגד בעלי חיים לבין אלימות כלפי בני אדם איננו רב", אך באותה נשימה קבע כי בשל "חלוף הזמן" ממועד ביצוע העברה "ובהתחשב בכך שמדובר בהרשעתו הראשונה" , אין להשיב את המורשע מאחורי סורג ובריח והגדלת הקנס והעמדתו על 3,000 ש"ח כמו גם הגדלת הפיצוי והעמדתו על 6,000 ש"ח (במקום 4,000 ש"ח כפי שנקבע בערכאה קמא) יתנו ביטוי לנזק הכלכלי (החזקת הכלב היתה למטרת רבייה) ולטראומה שנגרמה למתלוננת כמו גם להיבט הנורמטיבי בתיק.

ואם עסקנן "בענף הספורט הלאומי" של זריקת כלב מחלון הבית, אזי ב_מ"י נ' סבטלנה קגן, הורשעה הנאשמת בבית המשפט השלום בעברות של איסור התעללות בבעלי חיים, לפי סעיף 2(א) ו 17 לחוק צער בעלי חיים, לאחר שהשליכה מחלון דירתה הממוקמת בקומה הרביעית כלבה בוגרת וגור כלבים, שהיו מצויים בבעלותה. הכלבה הבוגרת חזרה לאחר מספר שעות ממועד הזריקה הראשוני לדירה, אז שבה המורשעת לזרוק אותה מהחלון. כתוצאה ממעשיה נחבלו הכלבים קשות, רגליהם האחוריות רוסקו והם דיממו ברחוב חסרי ישע. לאחר חודש ומחצה לערך ממועד ביצוע העברה נפטר גור הכלבים. בית משפט השלום בבאר שבע השית על המורשעת בדין מאסר על תנאי למשך 3 שנים. מדינת ישראל ערערה על קולת העונש לבית משפט המחוזי בבאר שבע (עפ"ג 13290-02-10). למרות המעשים הברוטאלים הקשים גינוי והוקעת מעשיה של המורשעת קבעה הש' רות אביעד כי לאור הזמן שחלף ממועד ביצוע העברות ולנוכח המלצת שירות המבחן יש לגזור על המורשעת שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. הש' ורדה מרוז והשופט צלקובניק קבעו כי המורשעת תרצה 3 חודשי מאסר בפועל ובכך "הצילו" מעט את המצב.

לאור הענישה הרפה בדמות עונשי מאסר המומרים לעבודות שירות, עונשי מאסר על תנאי ומיני קנסות ופיצויים, ביקש היועץ המשפטי לממשלה, מר יהודה ויינשטיין להקים וועדה בין משרדית (משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה) ברשותה של עו"ד עירין ענבר אייזנגר מפרקליטות חיפה, על מנת לבחון את הדרכים להגברת האכיפה והחמרת הענישה בעברות התאכזרות לבעלי חיים. מסקנות הוועדה הונחו על שולחנו של היועץ ביולי 2011 וביולי של השנה הקלינדרית הנוכחית, הנחה היועץ את גורמי התביעה האמונים על הגשת כתבי אישום בתיקים מסוג זה (ואלו הם התביעה המשטרתית, הפרקליטות, המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות) לבקש מבתי המשפט להתחיל להשית על המורשעים בעברות מסוג זה עונשי מאסר בפועל שישקפו את חומרת עברות ההתעללות בבעלי חיים חסרי הישע. חוק שאינו נאכף חשוב כאות מתה ואינו מהווה כל הרתעה בפני פורעי חוק. העונש המירבי הקבוע בחוק צב"ח הינו מבין העונשים "הקשים", באופן יחסי כמובן, הקבועים בעולם לעברות מסוג זה, אך אין לו כל נפקות אם השופטים היושבים בדין לא עושים בו כמעט שימוש. ההתעללות בבעלי חיים הינה נוראית לכשעצמה וממיתה קלון מוסרי על חברה המאפשרת הישנותם של מקרים מסוג זה ואולם מעבר לכך, הוכח זה מכבר שיש קורלציה הדוקה בין התעללות בבעלי חיים לפשיעה וביצוע עברות בתחום הפגיעה בנפש כנגד בני אדם. לפיכך טוב היה אם שופטי ישראל היו ממצים את הדין בנושא זה ומתחילים להושיב את המורשעים בדין מאחורי סורג ובריח בהתאם לעונש המירבי הקבוע בחוק.